בשחר ימיו היה האדם נווד. הוא נע עם העונות, עם העדרים, עם הבשלת הפירות והיעלמותם. מזונו היה אקראי אך עשיר: פירות יער, שורשים, אגוזים, דבש, ציד מזדמן. הוא לא שלט בטבע, אבל גם לא היה כבול לדבר אחד. הגיוון היה חלק מן הקיום.
ואז התגלה הסוד הגדול – לא מיד סוד הזרע, אלא סוד הזמן.
כדי להבין את מחזור הטבע – פרי ⟵ זרע ⟵ צמח ⟵ פרי – צריך להבין שמדובר בתהליך הנפרש לאורך זמן. בלי מדידת זמן לא יכולה להיות הבנה של המחזור; יש רק רגעים. המחזור מתגלה רק למי שמסוגל להמתין, להשוות, לזכור עונה אחת מול אחרת.
השעון הראשון של האנושות היה תלוי בשמים. הירח. הוא התמלא ונחסר, נעלם ושב, בקצב קבוע וברור. אחריו השמש – זריחות ושקיעות, התארכות והתקצרות הימים, עונות השנה. כבר בפרק הראשון של ספר בראשית נאמר על המאורות: “והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים.” המאורות אינם רק אור; הם אמצעי מדידה. הם זמן גלוי לעין.
סוד מדידת הזמן לא התגלה רק דרך השמים, אלא גם דרך הגוף.
בגופה של האישה פועל מחזור. קצב פנימי, מחזורי, הקשור לפוריות ומהדהד את מחזור הירח. האישה חווה בגופה את הזמן כמעגל – התכנסות והיפתחות, המתנה והבשלה. מתוך החוויה הזו למדה האישה למדוד זמן, וגילתה את הקשר בין זמן ופוריות. זריעה במועדה – המתנה – ופרי.
וכשהיא מבינה את מחזור גופה, היא יכולה להשליך את ההבנה אל האדמה. אם יש זמן נכון לפריון בגוף – אולי יש זמן נכון לזריעה באדמה. אם יש המתנה שמביאה חיים – אולי גם הזרע הנטמן בעפר זקוק לזמן מדויק כדי לשוב ולצמוח. כך נולד הקשר בין ירח, זמן וחקלאות. כך הופכת מדידת הזמן לידיעה מעשית. את הידיעה הזו רק אישה יכולה לגלות.
בסיפור עץ הדעת, הדעת ניתנת תחילה לאישה – והיא שמעבירה אותה הלאה. יש כאן גילוי. גילוי של חוקיות. גילוי של קשרים. גילוי של זמן. הסיפור המקראי צופן אמת היסטורית עמוקה.
גילוי הזמן משנה את מצבו של האדם מן היסוד. מרגע שהוא מבין זמן, הוא מבין עתיד. הוא יכול לזרוע, להמתין – בסבלנות אבל גם בביטחון מתוך ידיעה של העתיד לבוא – כדי לקצור כעבור מספר חודשים.
“בזיעת אפיך תאכל לחם” – מקובל לחשוב שהזיעה היא העונש. אך הזיעה איננה העיקר. העונש האמיתי הוא הלחם.
לפני המהפכה החקלאית המזון היה בלתי צפוי – אך מגוון. האדם אכל עשרות מיני צמחים לאורך השנה. הוא לא היה תלוי במין אחד. לאחר גילוי סוד הזמן והמעבר לחקלאות, תופסת החיטה מקום מרכזי. הלחם הופך לבסיס התזונה. במקום גיוון אקראי, מופיעה תלות ממוקדת.
מרגע שהאדם בוחר בחיטה, הוא משועבד לה. עליו לחרוש, לזרוע בזמן המדויק, להגן מפני מזיקים, לקצור, לדוש, לטחון, לאפות. בעקבות השפע האוכלוסיה גדלה ובעקבות גידול האוכלוסיה יש צורך ביותר חקלאות. מחזור חקלאי אחד (במונחים היסטוריים) הופך לדרך חד-סטרית. האדם משועבד לגידול החיטה. כישלון בעונה אחת עלול להביא רעב. האדם כבר אינו נע בחופשיות ואוכל מכל טוב הטבע. הוא קשר את עצמו לשדה.
זהו הגירוש מגן העדן: המעבר מחיים נוודיים, שיוויניים, מגוונים ופתוחים, לחיים יישוביים התלויים בגידול אחד מרכזי. קדמוני האדם היו חופשיים. על בני האדם ניטלה מחויבות ארוכת טווח למעגל חקלאי. אין דרך חזרה.
;וכך סיפור הבריאה וסיפור עץ הדעת והגירוש מגן עדן. ונקראים כסיפור על לידת הזמן המודע, על גילוי המחזור דרך הירח ודרך גוף האישה, ועל התוצאה הבלתי נמנעת: חקלאות, יישוב קבע, ולחם – המזון שמזין את הציוויליזציה, אך גם כובל את האדם לאדמתו.
להגיב על מרים לבטל