פעם, לפני הרבה מאוד שנים, היה איש בשם נוח. נוח אהב את הים. הוא היה יושב שעות על החוף, מסתכל על הסירות הקטנות של הסוחרים הפיניקים שחצו את הים עם סחורות יקרות – נחושת, שמן, יין.
נוח חלם: "אם הם יכולים להפליג בסירות קטנות, למה שאני לא אבנה ספינה ענקית ואצא למסע גדול? אולי אגלה ארצות חדשות!"
אז הוא התחיל לבנות. יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, נוח בנה ספינה עצומה – גדולה פי כמה מכל סירה שאי פעם ראו. האנשים בכפר צחקו:
"נוח, מה תעשה עם ספינה כזאת? תביא את כל החיות מהיער?"
אבל נוח לא הקשיב. הוא האמין בחלום שלו.
כשהספינה הייתה מוכנה, הוא לקח את משפחתו, קצת מזון, כמה עזים ותרנגולות – ויצא לים הגדול. בהתחלה הכול היה נפלא. השמש זרחה, הרוח נשבה, והספינה שטה בגאווה.
אבל אז הגיעו עננים שחורים. הרוח התחזקה, הגלים התרוממו כמו הרים. הספינה התנדנדה מצד לצד. נוח נלחם בסערה, אבל לא הצליח לחזור לחוף המוכר.
ימים רבים עברו. לבסוף, הספינה נתקעה על חוף רחוק, זר ומוזר. נוח ומשפחתו ירדו לחוף, עייפים ורצוצים. משפחתו של נוח שאלה אותו איפה כולם? .
ונח אמר:
"כולם טבעו כי היו רשעים. רק אנחנו ניצלנו."
וכך נולד סיפור שהפך לאגדה – סיפור על ספינה גדולה, סערה, והתחלה חדשה.
כתיבת תגובה