פעם, לפני הרבה מאוד שנים, היה איש בשם נוח. נוח אהב את הים. הוא היה יושב שעות על החוף, מסתכל על הסירות הקטנות של הסוחרים הפיניקים שחצו את הים עם סחורות יקרות – נחושת, שמן, יין.
נוח חלם: "אם הם יכולים להפליג בסירות קטנות, למה שאני לא אבנה ספינה ענקית ואצא למסע גדול? אוכל לעשות מסחר רציני!"
נוח חלם ברצינות. בכלל, הוא היה איש רציני וגם איש משפחה. למופת. הוא ידע לשרטט, לתכנן, לבנות… ובנוסף הוא ניהל רישום מסודר של תולדות משפחתו, עד עשרה דורות אחורה. אחרי שאבא שלו נפטר, הוא טיפל בסבא שלו, מתושלח, במסירות. אבל תוך כדי הוא גם התחיל לבנות. יום אחרי יום, שנה אחרי שנה, נוח בנה ספינה עצומה – גדולה פי כמה מכל סירה שאי פעם נבנתה. האנשים בכפר הסתכלו וצחקו:
"נוח, מה תעשה עם ספינה כזאת?"
נוח נפגע. אבל הוא האמין בחלום שלו והמשיך קדימה.
בניית הספינה הסתיימה, אבל נוח לא רצה לעזוב את סבא שלו. אחרי שמתושלח נפטר התחיל נוח בהכנה למסע. הפיניקים, בסירות הקטנות שלהם לקחו תמיד כמה תרנגולות, ואולי עז אחת, בשביל אספקת מזון למסע הימי הממושך. נוח, כמו נוח, חשב בגדול והעמיס על הספינה הרבה בעלי חיים, רובם למאכל, חלק קטן, אקזוטי יותר, לשם מסחר. נוח ומשפחתו עלו על הספינה – ויצאו לים הגדול. בהתחלה הכול היה נפלא. השמש זרחה, הרוח נשבה, והספינה שטה בגאווה.
אבל אז הגיעו עננים שחורים. הרוח התחזקה, הגלים התרוממו כמו הרים. הספינה התנדנדה מצד לצד. נוח נלחם בסערה שנראתה כאילו לעולם לא תסתיים.
אחרי הסערה, נוח מצא את עצמו בלב ים, בלי שום יבשה הנראית באופק. טריק ישן של ימאים במקרה כזה הוא להשתמש בציפור. זו מגביהת עוף, רואה למרחוק ומוצאת את דרכה ליבשה. כל מה שנותר זה לעקוב אחריה.
בתנאי שהיא לא מהירה מידי. ובכל מקרה, רצוי ציפור מהסוג הביתי, כזה שחוזר לקן שלו. נגיד, יונה. נוח למד. ורשם.
לבסוף, נוח הצליח לנתב את ספינתו אל חוף כלשהו. רחוק, זר ומוזר. נוח ומשפחתו ירדו אל החוף, עייפים ורצוצים. משפחתו של נוח שאלה אותו: "איפה כולם?"
ונוח אמר:
"כולם טבעו כי היו רשעים. רק אנחנו ניצלנו."
וכך נולד סיפור שהפך לאגדה – סיפור על ספינה גדולה, סערה, והתחלה חדשה.
כתיבת תגובה