הלוחות הראשונים

הפעם, כשההר רעד, משה לא פחד.

הוא עמד בתוך האש והעשן כמו אדם שמצא סוף־סוף תשובה לשאלה שליוותה אותו כל חייו. לא קול אלוהי הנחה את ידו, לא ציווי חיצוני — אלא הבנה פנימית, כמעט תמימה, כמעט זוהרת.

הוא חשב על מצרים.

על האנשים שכורעים, על המקדשים, על הכוהנים, על הקורבנות. על הפחד. על ההבטחות לחיי נצח שנמכרו לאנשים שחייהם בהווה נרמסו. על אלים — אחד או רבים — שתמיד דרשו משהו בתמורה.

והוא אמר לעצמו: זה נגמר כאן.

כשהוא ניגש אל הלוחות, הייתה בו תקווה גדולה. אולי גדולה מדי.

הוא חרט: ״אנוכי עבדכם משה.״

לא שליח של שמיים. לא מתווך. לא נביא של כוח עליון. רק אדם, שמבקש מאנשים אחרים להקשיב.

הוא המשיך, כמעט בנשימה אחת: ״לא יהיו לכם אלוהים. כי פשוט אין.״

היד שלו רעדה לרגע — לא מפחד, אלא מהתרגשות. האם זה אפשרי? עולם בלי פולחן, בלי הקרבה, בלי פחד?

הוא ראה בדמיונו אנשים שחיים כאן, עכשיו — לא למען עולם הבא, לא למען הבטחות ריקות.

״את החוקים שלכם תכתבו בעצמכם, מתוך כבוד הדדי זה לזה ומתוך מאמץ מתמיד לשפר, לתקן ולהתעדכן.״

זה היה הלב של הכול. לא ציות — אלא אחריות.

הוא הוסיף, כמעט בענווה: ״תוכלו להתחיל כבסיס מסט החוקים של אמרפל מלך שנער, הידוע גם בשם חמורבי — אמנם זה קצת בנאלי, אבל כנקודת התחלה.״

הוא חייך לעצמו. לא צריך להמציא הכול מחדש. רק להפסיק להשתחוות.

ואז, כדי לעגן את החלום במשהו פשוט וברור: ״לא תגנוב.״ ״לא תרצח.״

והוא הוסיף: ״אל תחמוד חמורים.״

הוא הביט בלוחות. וסיים: ״לא כל קובץ חוקים צריך לכלול עשרה חוקים. וגם אם אומרים לך שיש עשרה – תספור בעצמך.״

זה היה פשוט. פשוט מדי אולי. אבל אמיתי.

כשהוא סיים, הוא היה מלא תקווה.

הוא באמת האמין. האמין שאפשר לקחת עם של עבדים — ולהפוך אותו לאנשים חופשיים באמת. לא רק משוט וממכות, אלא גם מפחדים, מאשליות, מאלים.

אבל כשהוא ירד מן ההר — הוא ראה את העגל.

לא רק פסל מזהב. אלא געגוע. פחד. צורך נואש שמישהו — או משהו — יגיד להם מה לעשות, יבטיח להם שהכול בסדר, שיש משמעות, שיש סדר.

והוא הבין. לא מיד בכעס — אלא בהבנה איטית, כבדה.

הם לא יצאו ממצרים. מצרים יצאה איתם.

העייפות באה אז. ההתפכחות.

והלוחות — שנכתבו מתוך תקווה כמעט ילדותית לעולם אחר — לא יכלו לעמוד מול זה. הם נשברו.

לא רק בידיו.